פרק ב

לווה הטוען שאין לו ממה לפרוע

בפרק הקודם התבאר שהמלווה התובע את הלווה בשעה שיודע שאין לו ממה שיפרע עובר על "לא תהיה לו כנושה". ספר התרומות (שער ב חלק א אות ב) מרחיב את משמעות האיסור גם לדברים המצויים בסמכות בית הדין ומקובלים במשפט אומות העולם כדי להפעיל לחץ על הלווה שישלם-

גרסינן בפרק איזהו נשך כי אתא רב דימי אמר מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו תלמוד לומר לא תהיה לו כנשה... למדנו מכאן שדין תורה כך הוא, שלוה שטוען אין לי כלום במה לפרוע, שאין לנו להכלימו בשום ענין בעולם, ואף לא לחפש את מצפוניו... וכן אין לנו לאסר את גופו ואף לא להביא ראיה שהוא עני, ואף לא להשביעו... אלא כיון שהוחזק למלוה או לב"ד שהוא עני אסור לדיין לביישו בדבר מדברים אלה, אך אם נסתפק המלוה והב"ד בעניני הלוה ועסקיו יש לנו לתור ולדרוש אחריו, וכדאמרינן עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא אם לאו.

בהמשך (שם אות ג) מתבארת תקנת הגאונים

ומפני שראו הגאונים ז"ל שעמדו אחר התלמוד שרבו הרמאין וננעלה דלת בפני לוין התקינו שכל לוה שטען שאין לו מה לפרוע שמשביעין אותו שאין לו כלום יתר על הדברים שמסדרין לבעל חובו... ושאין לו כלום שהחביא אותן ביד אחרים, ושלא עשה מתנה לשום אדם בעולם על מנת להחזיר וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל מה שיבא לידו [או לרשותו] מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותן ולא יטפל בהן, ושלא יתן מתנה לאדם בעולם... וכל היתר על כל צרכיו יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבה כל חובו. ומחרימין תחלה על כל מי שיודע לפלוני נכסים גלוים או טמונים ולא יודיע לב"ד.

כמבואר, טעם תקנת הגאונים הוא שדין התורה, שמטרתו להקל על הלווים, הפך לדבר המקשה על הלווים לקבל הלוואה, כי המלווים חששו שהלווים יסתירו את נכסיהם וכך לא יוכלו לגבות מהם. לכן תיקנו שבועה.

לגבי מהות השבועה כותב המרדכי (ב"מ רמז רסה) שהדבר דומה לשבועה שמשביעים שומר שטען שנאנס-

ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו... כתב רבינו מאיר אף על גב דשבועה זו על טענת ספק היא מכל מקום משביעין אותו כיון דמעיקרא היתה ברשותו ובההיא שעתא היה חייב להחזירה בעין מספק אל תפטרנו [רמז רסו] הה"נ כשלוה אומר אין לי מאומה לא כסף ולא שוה כסף ממה לפרוע משבעינן ליה מספק כיון דתביעה גמורה יש [לו] למלוה עליו דודאי נתחייב לו [ועדיין הוא חייב לו] אלא שעכשיו אין לו מספק אל תפטרנו אא"כ ישבע שאין לו

כלומר, למרות שהמלווה טוען טענת ספק- שאולי יש ללווה נכסים לגבות מהם, עדיין כיוון שודאי שהיה כאן חוב, יש מקום לשבועה. הדבר דומה לשבועה המשביעים שומר הטוען שנאנס, אף שהמפקיד אינו טוען טענת ודאי מולו, כיוון שודאי שהיתה הפקדה.

עוד מביא התרומות (שם אות ה) דעה שהשבועה המדוברת היא שבועת היסת (ללא נקיטת חפץ), אך הוא אינו מסכים עם דעה זו, ומסביר שמדובר בשבועה בנקיטת חפץ ("כעין דאורייתא") משום שהדבר דומה לשבועת מודה במקצת שהיא שבועת התורה, הנעשית בנקיטת חפץ. כלומר, כפי שבמודה במקצת אנו חוששים שמא הלווה מתחמק מתשלום מתוך שלא נעים לו לכפור בכל, ומתכנן לשלם את השאר אח"כ, כך הלווה הטוען שאין לו נכסים מנסה להתחמק מבלי לשקר שקר גס כדי לשלם אח"כ כשיהיה לו יותר ממון.

נחלקו הראשונים מתי בית הדין משביעים את הלווה. לדעת רב האי גאון (מובא בתרומות, שם ט) יש להמתין תשעים יום, בדומה לאדרכתא המוציאים נגד לווה המערער על חובו, שנותנים לו תשעים יום לנסות להביא ראיות לטובתו^[5]. רוב הראשונים חולקים על שיטה זו, ומדמים את העניין למצב בו הלווה מערער על החוב אך מודיע שלא ישתף פעולה עם בית הדין ("לא אתינן"), שאז כותבים לו אדרכתא מיד כי אין סיבה להמתין. אף כאן, כיוון שחושדים בלווה שהוא מסתיר ממון ולכן משביעים אותו, עושים זאת מיד^[6].

כידוע, במקרים בהם הלווה טוען שהשטר פרוע, תיקנו חכמים שישבע המלווה שבועת היסת (דרבנן) ויטול. מתוך כך נחלקו ראשונים מה הדין כאשר בצד זה שהלווה טוען שאין לו ממה לשלם, הוא גם טוען שכבר פרע את השטר. ובמקרה דנן נשאלת השאלה מי ישבע קודם. הרמב"ם כותב בהמשך (פרק יד הל' יב) שהלווה ישבע תחילה כתקנת הגאונים, שאין לו ממה לפרוע, ורק לאחר מכן ישבע המלווה שבועת היסת. לעומתו, הרי"ף (בתשובותיו, סא) סובר שהמלווה יכול להישבע ראשון אם ירצה, ורק לאחר שנשבע הופכת תביעתו להיות ברת תוקף ומחייבת שבועה את הלווה הטוען שאין לו ממה לפרוע^[7].

לווה המוחזק שאין לו ורוצה המלווה להשביעו

הלכה זו היא מדעתו של הרמב"ם. כפי שמשמע מדברי הרמב"ם, הטעם שאין להשביע לווה שידוע שאין לו הוא משום שהדבר מפעיל לחץ על הלווה שישיג כסף וזה מנוגד למצוות "לא תהיה לו כנושה". כך פסק השו"ע (חו"מ צט ד)

לווה שמוחזק שיש לו והוא רוצה להישבע שאין לו כדי להיפטר

לגבי ניצול השבועה ע"י מי שחזקתו שיש לו ורוצה להיפטר מהשבועה המקור לדבר מויקרא רבה (ויקרא פרשה ו)-

אמר רבי סימון אין מוסרין את השבועה למי שהוא חשוד על השבועה ואין נותנין את השבועה למי שהוא רץ אחר השבועה

ככלל, האפשרות של דיין לדון על פי ראות דעתו כאשר ברורה לו האמת מעוגנת בכמה מקורות. כך למשל בשבועות (ל:)-

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

ועוד בכמה מקומות מסופר על דיינים מחכמי התלמוד שהפעילו לחץ על בעלי דין שחשדו בהם ברמאות, ללא הוכחות חותכות, עד שהודו.

בהלכות סנהדרין (פרק כד) כותב הרמב"ם באריכות, שמעיקר הדין יש רשות לבית הדין לדון בדיני ממונות גם ללא ראיות ברורות כל זמן שהאמת ברורה להם. אלא שברבות הימים "משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה".

למרות הסתייגות זו (שהמגיד משנה מזכירה כאן), הרמב"ם כן פוסק כאן שהדיין יכול לפעול על פי הבנתו שהלווה רמאי וישבע לשקר^[8].

השו"ע (שם ה) פוסק את דברי הרמב"ם להלכה.

לווה המודה לבעלי חוב אחרים

אמר רב יהודה אמר רב: האומר שטר אמנה הוא זה - אינו נאמן. דקאמר מאן? אילימא דקאמר לוה, פשיטא, כל כמיניה? ואלא דקאמר מלוה, תבוא עליו ברכה!...

אביי אמר: לעולם דאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן

דתניא,

רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו!

שטר אמנה הוא שטר חוב הנכתב, נחתם וניתן למלווה ככל שטר חוב, אלא שעדיין לא היתה הלוואה. הלווה נותן שטר זה למלווה, כדי שבעת הצורך יוכל האחרון להלוות לו מיד מבלי להיערך לכתיבת שטר. השם "שטר אמנה" נובע מכך שהלווה מאמין למלווה שלא ישתמש בשטר בכדי לגבות ממנו שלא כדין.

במקרה הנידון, מדובר בשטר חוב שנטען שהוא שטר אמנה, ורב יהודה קובע שאין מאמינים לטענה. הגמרא מבררת מי הוא הטוען. מצד אחד אם מדובר בלווה, ברור שאינו נאמן, שהרי כל לווה היה יכול לומר כך, ומה בא רב יהודה ללמדנו? מצד שני אם מדובר במלווה המודיע שהשטר שבידו שטר אמנה הוא, מדוע שלא נאמין לו? אביי מסביר שמדובר במלווה הטוען שהשטר שבידו שטר אמנה הוא, אך הוא עושה זאת במצב בו יש לו נושים, להם הוא חייב כסף ואין להם מהיכן לגבות. החשש הוא שהשטר הוא שטר אמיתי, והמלווה, ביודעו שכל כסף שיגבה בשטר ייגבה ממנו על ידי בעל חובו, עשה קנוניה עם זה שלווה ממנו והגיע איתו להסדר בו המלווה יבטל את השטר כשטר אמנה והלווה מתחייב לשלם לו מרצונו סכום נמוך יותר בסתר, כך שיבריח את הרכוש מהנושים שלא ידעו בדבר. לכן אין מאמינים לו שמדובר בשטר אמנה.

דברי אביי נתמכים מדברי רבי נתן, הפוסק שאם לוי חייב לראובן וראובן חייב לשמעון, יש תביעה ישירה בין שמעון ללוי, ואין יכולת ביד ראובן לפטור את לוי.

השו"ע (חו"מ פו א) פסק להלכה את דברי רבי נתן, ובמקום אחר (חו"מ מז א) פסק כרבי יהודה על פי פירושו של אביי.

איסור הלוואה ללא עדים

בגמרא (ב"מ עה:)-

אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות, ומלוה אותן שלא בעדים - עובר משום ולפני עור לא תתן מכשל,

וריש לקיש אמר: גורם קללה לעצמו, שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק.

רב יהודה אומר שהמלווה ללא עדים מכשיל את הלווה. רש"י מסביר שה"מכשול" אינו דווקא שהלווה יכפור בחוב, אלא עצם זה שהוא מעלה את הדבר על דעתו הוא כבר מכשול. ריש לקיש מוסיף שאם המלווה יתבע את החוב והלווה יכפור, הבריות יקללו את המלווה בליבם כי יחשבו שהוא משקר^[9].

בהמשך (שם) מסופר-

אמרו ליה רבנן לרב אשי: קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן. שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא: לישדר לי מר עשרה זוזי, דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן. - שלח ליה: ניתי מר סהדי, ונכתב כתבא. - שלח ליה: אפילו אנא נמי? - שלח ליה: כל שכן מר, דטריד בגירסיה משתלי וגורם קללה לעצמי.

רב אשי ניסה לבחון את רבינא האם ילווה לו ללא שטר ועדים בניגוד לדברי חכמים. רבינא לא נפל בפח והסביר שאפילו על רב אשי אינו סומך, לא משום שהוא חושד בו חלילה, אלא משום שכיוון שרב אשי טרוד בלימוד התורה, עלול הוא לשכוח שקיבל הלוואה, ואז כשיתבע אותו רבינא יגרום קללה לעצמו.

המגיד משנה כותב שבמלווה על משכון אין לא את טעמו של רב יהודה, כי הלווה אינו יכול לכפור אלא עד כדי שווי המשכון, וכמו כן אין את טעמו של ריש לקיש, כי הבריות יטו להאמין למלווה. לכן, במקרה זה מותר להלוות אף ללא עדים.

הרמב"ם פוסק כדברי רב יהודה וריש לקיש כאחד. מהסיפור שבגמרא מסיק הרמב"ם שהדין אמור אפילו בתלמיד חכם, ושעדיף להלוות בשטר מאשר בעדים בע"פ ("ניתי מר סהדי ונכתב כתבא"). כך פוסק השו"ע (חו"מ ע א) ומוסיף להלכה את דברי המגיד משנה.

לווה מאשתו וגרשה או מעבדו ושחררו

הגמרא במסכת בבא בתרא (נא.) דנה בדין אשה שקנתה מבעלה. הגמרא דנה האם יש להניח שהכסף שנתנה לו הוא כסף שלקחה בעבר מבעלה והחביאה אותו, והרקע לקניין הוא שהבעל ביים מכירה (חסרת תוקף כמובן) כדי לשכנע אותה להוציא את הכסף. הגמרא מנסה להוכיח מברייתא

מיתיבי: לוה מן העבד ושחררו, מן האשה וגרשה - אין להן עליו כלום.

מאי טעמא? לאו משום דאמרינן: לגלויי זוזי הוא דבעי!

פירוש, הלווה מאשתו ולאחר מכן התגרשו, או הלווה מעבדו ולאחר מכן משחררו, אין האשה והעבד יכולים לתבוע את כספם בחזרה. הגמרא מבינה שהטעם הוא כנ"ל, שבעצם אין אנו מאמינים שכספם היה זה, אלא היה זה כספו של הבעל/הרב, והאשה או העבד החביאוהו, וההלוואה היתה תחבולה לגרום להם לגלות את הכסף.

בהמשך מוסיפה הגמרא שבהלוואה יש עוד יותר מקום לטעון טיעון זה מאשר במכר-

שאני התם, דלא ניחא ליה לשווייה נפשיה עבד לוה לאיש מלוה

כלומר, כיוון שיש יחס תלות נפשי בין לווה למלווה, אדם יעשה הכל כדי לא ללוות באמת מאשתו או מעבדו, לכן סביר שמדובר במעמד פיקטיבי שנועד לגרום לעבד/אשה לגלות את מקום המעות.

הראשונים פסקו כדברי הברייתא, אך נחלקו ביחס לתוקף הטעם שבגמרא להלכה

הרשב"א והטור הבינו שטעם הדין הוא אכן כי חוששים שהבעל רק רצה שתגלה לו היכן מעותיו שהחביאה. לכן, אם המעות שהלוותה לו לא היו טמונים, הטעם אינו תקף ובמקרה זה הבעל כן צריך להחזיר את ההלוואה לאשתו.

מדברי הרמב"ם לעומ"ז, נראה שהוא סובר שאין לחלק חילוק זה ובכל אופן הבעל פטור, כיוון שכל המעות שביד האשה מוחזקים כשייכים לבעלה.

המגיד משנה מעיר שהדברים קשורים למחלוקת הראשונים האם אשה נאמנת לומר שמה שבידה שלה הוא ולא של בעלה. ועי' במה שבארנו במחלוקת זו בהלכות שכירות (ז, י).

השו"ע (אה"ע פו ב) כותב רק כדברי הברייתא, ואינו מנמק. הרמ"א מחלק, כדברי הרשב"א, בין מעות טמונים לבין מעות שאינם טמונים.